מאי - מורשת

פסח - ביקורי מורשת

בית חנה סנש

רצינו לבקר באתר זה כבר די הרבה זמן ולבסוף העזנו להתמודד עם הפקקים של חול המועד ונסענו לשם!

סיפורה של המשוררת והצנחנית חנה סנש הוא סיפור של מסירות אמיתית עבור ישראל והעם היהודי. היא הייתה רק בת 23 כאשר נתפסה ונהרגה על ידי הנאצים לאחר שנשלחה למשימה לסייע ליהודי הונגריה במהלך מלחמת העולם השנייה. מוזיאון לכבודה ממוקם בקיבוץ שדות ים, בו חנה סנש הייתה חברה.

במוזיאון יש תצוגה אורקולית המציגה את סיפור חייה, שליחותה ומותה של חנה סנש. בבניין יש גם תערוכה צנועה של תמונות שמספרים גם את סיפור חייהם של ששת הצנחנים האחרים שנהרגו באותה משימה, וכן אנדרטה שהובאה מבית הקברות בבודפשט.

עוד מידע

רקע קצת יותר מפורט למתעניינים:

בדצמבר 1942 כתבה חנה סנש בת ה-21 שיר שמתחיל במילים,

"בדרך...

קול קרא, והלכתי,

הלכתי, כי קרא הקול."

שבועות לאחר מכן, היא התבקשה להצטרף למבצע חשאי לסייע ליהדות אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה. באמצע מרץ 1944, צנחה סנש לתוך מה שהייתה אז יוגוסלביה וחודשיים לאחר מכן חצתה להונגריה שהייתה כבושה בידי הנאצים, במאמץ להציל את חבריה היהודים ממוות בטוח. היא נתפסה בגבול ונחקרה, אך סירבה לחשוף מידע שהיה עלול לסכן את שלומם של חבריה הצנחנים האחרים. ב-7 בנובמבר 1944, לאחר חודשים של עינויים, היא הוצאה להורג בבודפשט על ידי כיתת יורים נאצית.

סנש נקברה בבית קברות יהודי בבודפשט, אך בשנת 1950 הוצאה גופתה מהקבר והועברה לישראל על ידי ספינת חיל הים שעגנה תחילה בחיפה לטקס זיכרון. גופתה נלקחה לביתה הישראלי, קיבוץ שדות ים, לטקס נוסף, ולאחר מכן המשיכו לתל אביב, שם התקיימה הנצחה נוספת. לבסוף הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים.

סנש הייתה סופרת מוכשרת שכתבה עשרות שירים וגם מחזה על חיי הקיבוץ. אמה של סנש הייתה פסנתרנית מוכשרת וחנה עצמה ניגנה בפסנתר. החיים אז היו טובים, אבל בכל זאת, במהלך שנות העשרה שלה, היא הבחינה כיצד האנטישמיות מתגברת במולדתה. היא הפכה לציונית נלהבת ולמדה עברית כדי להתכונן להגירה למה שהיה אז המנדט הבריטי פלסטין. מילותיה הכתובות הראשונות בעברית היו: "אני רוצה לקרוא את התנ"ך בעברית. אני יודעת שזה יהיה קשה מאוד, אבל זו שפה יפה ובה טמונה רוח העם שלנו."

סנש סיימה בית ספר תיכון בהצטיינות בשנת 1939. זמן קצר לאחר מכן היא עלתה ארצה ולמדה בבית ספר חקלאי במשך שנתיים. עם ידע חקלאי באמתחותיה, הצטרפה לחלוצי קיבוץ שדות ים, שהתיישבו בשנה הקודמת בחולות קיסריה דרומית למה שהיה עתיד להפוך לגן הלאומי קיסריה המופלא של היום.

מידע הגיע לפלסטין על רצח עם אירופי. הסוכנות היהודית תכננה להציל כמה שיותר יהודים ובשנת 1943 הצטרפה סנש לקבוצת גברים ונשים שהופקדו על צניחה באירופה וסיוע בארגון ההתנגדות היהודית. בסופו של דבר, 30 גברים ושלוש נשים צנחו במזרח אירופה. שניים עשר מהמתנדבים נתפסו ושבעה הוצאו להורג על ידי הנאצים; חמישה גברים ושתי נשים. אלו שצנחו אך לא נתפסו ביצעו משימות קריטיות להתנגדות היהודית.

שלושה מהצנחנים ההרוגים - חנה סנש, חביבה רייק ורפאל רייס - נקברו בסופו של דבר בחלקה מיוחדת בהר הרצל. לידם מצבות זיכרון לארבעה האחרים: אבא ברדיצ'ב, צבי בן יעקב, אנצו סרני ופרץ גולדשטיין.

חדשות מעכשיו

ממש לאחרונה (למעשה, יום אחד לפני שנסענו לשם!), תלמידת תיכון ירושלמית, כליל שמש (בתמונה למעלה) הבחינה שתאריך הלידה העברי על המצבה של חנה סנש לא היה נכון כבר 70 שנה!

כליל, מעריצה של הצנחנית ז"ל, החליטה לכתוב את הפרויקט האחרון שלה בכיתה י"א בספרות על שיריה של חנה סנש. במהלך עבודתה היא שמה לב שהתאריך על המצבה של חנה הוא כ"א בתמוז כאשר למעשה, סנש נולדה בי"א בתמוז. היא נסעה להר הרצל עם אביה, כדי לוודא שהתאריך אכן שגוי. כליל הודיעה מיד למשרד הביטחון והתאריך תוקן. לאחר ביקור חוזר בקבר לאחר תיקון התאריך, קבעה כליל: "דמות כל כבירה בהיסטוריה, מן הראוי לכבד את זכרה עם פרטיה הנכונים. אני לא מרגישה שעשיתי משהו גדול, אבל אותי זה ריגש."

חפציבה

באותו יום בו ביקרנו במוזיאון חנה סנש, עצרנו גם באתר סמוך בשם חפציבה. זה לא מקום שמומלץ לעשות מאמץ מיוחד להגיע אליו, אבל אם הינך כבר ממש באזור... הבנת את פואנטה. השומר בכניסה לאתר היה די מתיש ואמר, "למה אתם רוצים להסתכל על בניינים ישנים?" הדבר היחידי שיכולנו לחשוב כדי להשיב היה, "אההה... כי אנחנו אוהבים בניינים ישנים?"

חפציבה הייתה חווה חקלאית מתחילת היישוב היהודי בפלסטין. בשנים 1906 עד 1914 ניטעו פרדסים ונבנו בתים עבור הפועלים, רפת ואורווה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ספגה החווה שרשרת אסונות שהובילה לנטישתה הסופית בשנת 1929. שרידי המבנים שימשו בשנים שלאחר מכן חברי תנועות נוער ולוחמי ההגנה והפלמ"ח לאימונים.

בשנת 1992 נרכש השטח על ידי חברת החשמל, אשר במהלך השנים שיקמה את המבנים וסללה שבילי הליכה לציבור. ללא תיאום מראש לקבוצות, מותר לראות רק את הבניינים מבחוץ ולא להיכנס אליהם. אבל ניתן לראות מבעד לסורגי החלונות את פנים בית המשאבות ההיסטורי שבאמצעותו נשאבו מים מנחל חדרה להשקיית המטעים.

במקום משטח דשא גדול ומקסים לפיקניקים וניתן לטייל לאורך נחל חדרה. האתר נקי ומתוחזק היטב. אז פשוט תתעלמו מהשומר החמוץ בכניסה - אנחנו חושבים שהוא פשוט היה עצבני כי הוא היה צריך לעבוד בחול המועד!

דיר עזיז (דרום הגולן)

דיר עזיז הוא כפר סורי נטוש שנבנה על חורבות יישוב יהודי מימי התלמוד. בכפר שוכנים בית כנסת, בתי בד ומעיין עם בריכה מלאכותית בתוך מטע אקליפטוסים. אזור המעיין שופץ על ידי אנשי מושב כנף הסמוך, לזכרו של חברם אשר נוביק, שנפטר במלחמת לבנון השנייה.

בית הכנסת במקום תואר לראשונה על ידי לורנס אוליפנט בשנת 1885 וחושבים שבית הכנסת מהמאה הרביעית לספירה. בדו"ח של אוליפנט היו פרטים על חומה בגובה שלושה מטרים, אך סבורים כי הוא קרס ברעידת אדמה. מאפייני בית הכנסת ששרדו כוללים רצפת אבן בזלת, שרידי שמונה עמודים ושלושה ספסלים. ארכיאולוגים מצאו מאות מטבעות ביזנטיים מתחת לרצפת בית הכנסת. בחפירות שנערכו במקום נמצאו בתי בד, בית קברות ומה שנראה בית יוצר לכלי חרס. בשנים 1998–2004 נחשפה בחפירת בית הכנסת מבנה בזיליקה ייחודי, אפסיס ובימה מפוארת. בית הכנסת מיוחד במבנהו: הוא נבנה כך שיתפללו תושביו לכיוון דרום ירושלים.

בקיר הדרום-מערבי יש חריץ בו הניחו את ארון הקודש. על הבימה התגלתה שורה בכתב יווני המכילה את השם יהודה והמספר 295, שככל הנראה מסמן את מספר השנים לנפילת בית המקדש השני. בנוסף, באחד ממשקופי הדלתות של בית הכנסת כתובה המילה היוונית "AZIZO", המעידה על כך שעזיז היה השם המקורי של היישוב מתקופת התלמוד.

היה קצת מסובך להגיע אל שרידי בתי הבד ואנחנו לא בטוחים שמצאנו אותם בכלל – היה שדה של קוצים גבוהים וסבוכים ופרחי בר שהפריעו למעבר, אז אולי כדאי לדלג על הניסיון הזה ופשוט להנות ממבנה בית הכנסת ומהנוף היפה מהאתר.

במקום היו גם בריכות מים עשויות מלט שמגיעות לעומק של כמטר, אבל המים נראו קצת עכורים, אז לא ניסינו להיכנס אליהן. למרות זאת, היו שם מספר משפחות עם ילדים שנהנו מאוד.