ינואר - מורשת

בית הכנסת בפקיעין, וטופלו

ביום הולדתו של לארי זכינו לחוויה מיוחדת עם אישה יוצאת דופן — מרגלית זינאתי. מרגלית היא בת למשפחת זינאתי העתיקה, שחיה בפקיעין במשך מאות שנים מאז חורבן בית המקדש השני — כלומר, כבר כ־2000 שנה! מרגלית, שכיום בת 94, מוכרת כ״שומרת הגחלת היהודית״ בפקיעין, שכן היא היהודייה היחידה שנותרה בכפר, שכיום הוא יישוב דרוזי, והיא שומרת על בית הכנסת היהודי העתיק במקום.

פקיעין הייתה ביתה של קהילה יהודית גדולה עד שנת 1938. אירועי אותה שנה אילצו את בני הקהילה לעזוב את בתיהם, והם התפזרו ברחבי הארץ. גם משפחת זינאתי עזבה את פקיעין בעקבות המאורעות, אך בשונה מרבים אחרים — הם שבו אל הכפר כעבור זמן קצר. מרגלית, שמעולם לא נישאה, חיה כאן מאז ועד היום, ושומרת על מורשת משפחתה ועל מורשת הקהילה היהודית של פקיעין. היא מספרת את סיפורה של משפחתה ושל הקהילה היהודית למבקרים הרבים הפוקדים את ביתה, את המוזיאון הקטן הסמוך אליו ואת בית הכנסת.

בית הכנסת שופץ לאחרונה לפני כ־150 שנה. זהו אחד מבתי הכנסת העתיקים ביותר בישראל, ולפי המסורת הוקם בימי התנאים. אבנים מסותתות ועליהן חריטת מנורה נראות משני צידי קירות בית הכנסת — ועל פי המסורת, אבנים אלו הובאו לכאן מבית המקדש עצמו! ארון הקודש עתיק ומכיל ספר תורה בן מאות שנים. גם דלת בית הכנסת העתיקה של פקיעין מופיעה על שטר ה־100 שקלים של מדינת ישראל.

במוזיאון הצנוע ניתן לראות תמונות של משפחת זינאתי לדורותיה, צילומים של בני הקהילה היהודית בפקיעין, ויומני מורים משנת 1936 ובהם רישום מדויק של שמות הילדים. כמו כן מוצגים שם צילומים של יצחק בן־צבי עם אנשי פקיעין במערת הרשב״י בשנת 1920, פרוכת ישנה, תיק לספר תורה וממצאים עתיקים נוספים. אחד הצילומים המרגשים במיוחד הוא משנת 1937 — שנה אחת בלבד לפני שהקהילה היהודית נאלצה לעזוב את פקיעין.

אבל כוכבת הביקור האמיתית היא מרגלית עצמה. היא ואני (מינדי) התחברנו מאוד, והיא ישבה איתי זמן רב, אחזה בידיי, בירכה אותי וסיפרה לי סיפורים על אביה, על משפחתה ועל החשיבות הגדולה של שמירת המסורת היהודית. אמנם לא הבנתי כל מילה — בגילה קולה כבר אינו חזק כפי שהיה — אבל צחקנו יחד, בכינו יחד, ולארי ואני הרגשנו זכות גדולה וכבוד רב להיות איתה.

לאחר שעזבנו את בית זינאתי, צעדנו אל המערה הקטנה בה, על פי המסורת, הסתתרו רבי שמעון בר יוחאי (הרשב״י) ובנו מפני הרומאים במשך שלוש־עשרה שנים (!) החל מסביבות שנת 148 לספירה. בתקופה זו, כך נאמר, כתב הרשב״י את ספר הזוהר — היסוד של תורת הקבלה.

בעת שהסתובבנו בכפר, שמחנו לשוחח עם מספר תושבי המקום הדרוזים, שסיפרו לנו בגאווה כיצד הם ובניהם משרתים בצה״ל, ושזו זכות גדולה בעיניהם לשרת את ארצנו האהובה.

בשלב זה כבר היינו רעבים, ונסענו למעלות־תרשיחא למסעדה ומאפייה מיוחדת בשם טופלו. טופלו היא מסעדה ללא גלוטן לחלוטין, וכל המאפים נאפים במקום. התפריט רחב ומגוון, עם אפשרויות טבעוניות רבות, כולל קינוחים יפים במיוחד. אנחנו הזמנו שתי פיצות צמחוניות וטארט ליים לקינוח — היה ממש טעים! גם השירות היה אדיב, חמים ומתחשב.

חזרנו הביתה עייפים — אך שמחים מאוד 😊