הכלים המוזיקליים שלנו

בלוג זה על כלי הנגינה היקרים לנו התחיל בינואר 2022 והוא יעודכן בפוסטים חדשים עד שנספר על כל הכלים המשמעותיים שלנו. (אנו שולחים את העדכונים דרך הניוזלטר החודשי שלנו, אז אם אינך חבר ברשימת התפוצה שלנו, אפשר להצטרף אלינו דרך הקישור בעמוד זה למטה.)

אפריל 2022

ההיסטוריה שלנו עם חליל הצד

לארי

כשהייתי נער צעיר, הזיקה שלי למוזיקה רק התחילה לפרוח. כבר ניגנתי בגיטרה, בפסנתר ובחליל הפשוט, אבל רציתי עוד. הכינור והמנדולינה שהיו לנו בבית לא ממש עניינו אותי (פרטים למטה), אז ניג'סתי להוריי להשיג לי עוד כלים - רציתי להתחיל עם גיטרה בס וחליל צד.

ובכן, ההורים שלי לא היו עשירים ולא היו בטוחים שקניית הכלים הלא זולים האלה תהיה דרך הפעולה הטובה ביותר, אז הם חיפשו חנות מוזיקה שמשכירה כלים. הם גילו שחנות גינצבורג באלנבי בתל אביב השכירה כלים.

נסענו לחנות וישבנו עם הבעלים. העברית של אבא שלי עוד לא הייתה חזקה במיוחד, אבל הוא מצא מהר מאוד שפה משותפת עם מר גינצבורג - יידיש. לא עבר זמן רב עד שהם דיברו כמו חברים ותיקים. ואז התברר שהם למעשה היו כמעט כאלה!

למר גינצבורג היה אח שהיה גר בארצות הברית, וכאשר שמו הוזכר, אבא שלי היה המום - הוא היה חבר טוב של אבי! שמו של האיש - חיים גינות. הוא היה קולגה של אבא שלי, פסיכולוג מאוד מפורסם (גם אבא שלי פסיכולוג) וסופר. אבא מספר סיפור שמתישהו בשנות ה-60, חיים, שנולד וגדל בישראל, אמר לאבי שאם אבא שלי לא ייקח את אמא שלי לישראל, הוא ייקח אותה בעצמו!

שמענו מפי מר גינצבורג את סיפורו העצוב של אחיהם השלישי, שהיה אחד מ-35 החיילים שנהרגו בקרב נתיב הל"ה. ושמענו איך חיים גינות נפטר – בגיל 51 בלבד, כשספריו שהוא כתב מחובקים לחזהו ומשפחתו הקרובה עומדת סביב מיטתו.

בחזרה לשאיפות המוזיקליות שלי. אחרי כל ההתרגשות מהמפגש של שני האנשים האלה, השיחה חזרה לשכירת כלי נגינה. כפי שאמרתי, רציתי להתחיל עם גיטרת בס וחליל צד. הוחלט שלא אנסה את שניהם במקביל, אלא אתרכז באחד בכל פעם. שכרנו חליל צד.

מכיוון שבעצם פיתחתי את נגינה שלי בגיטרה ובפסנתר בלי מורה, החלטתי לנסות ללמוד לנגן גם בחליל צד לבד. כמו עם הגיטרה והפסנתר, הייתי חוזר הביתה מבית הספר ומתאמן שעות. לא לקח הרבה זמן עד שהצלחתי להוציא צליל מהחליל. וזיהיתי על איזה קלידים עליי ללחוץ כדי לשנות את תווים.

והתאמנתי. והתאמנתי. והתאמנתי.

ערב אחד, תוך כדי צפייה בטלוויזיה, הרגשתי תחושה מוזרה. יכולתי לראות היטב מה שישר לפניי, אבל כל הראייה ההיקפית שלי התחילה להיות מטושטשת, והאזור שהיה מטושטש התרחב לאט לאט והותיר אותי עם שדה ראייה מוגבל. אחרי כ-15 דקות, הרגשתי שאני רואה דרך צינור.

סיפרתי להוריי, שמיד הכניסו אותי לרכב כדי לקחת אותי לבית החולים. (הם כמובן חשבו שזה גידול מוח כלשהו – זה הפחיד אותם פחד מוות, כך אמרו לי שנים מאוחר יותר).

במשך שעות עברתי המון בדיקות - סריקות מוח, מדידת לחץ עיניים (שמאוד לא אהבתי - כשהרופא ניסה להחדיר את המתקן הזה לתוך העין שלי, נפנפתי את זרועותיי, ובכך העפתי את המדיד לצד השני של החדר ושברתי אותו – זה לא בדיוק שעשעה את הרופא, בלשון המעטה) ועוד.

בסופו של דבר, המסקנה אליה הגיעו הרופאים היא שפשוט סבלתי מנשיפת יתר משום שניגנתי בחליל כל כך הרבה! הראייה שלי חזרה לתקינות הרבה לפני שהלילה הארוך הזה הסתיים.

התאהבתי בצליל גיטרת הבס ממספר צלילים בודדים בשיר של סיימון וגרפונקל, "הילד החי היחיד בניו יורק", שנשמע מ-2:53 עד 2:58. אחרי שהחזרנו את החליל השכור לחנות, לקחנו גיטרת בס של חברת הופנר, הבנויה בצורת כינור, בדיוק כמו הסוג עליו פול מקרטני מנגן. הסיבה שנתנו לי את הבס הספציפי הזה הייתה שיש לה תיבת תהודה וניתן לתרגל עליה ללא מגבר. היה לי עצוב כשבסופו של דבר נאלצתי להחזיר את הבס לחנות, אבל הבנתי שאין לי הזדמנויות רבות לנגן בס חשמלי. היום, למינדי ולי יש גיטרה בס חשמלית של ימאהה תלויה על הקיר.

מינדי

בכיתה ד' בבית הספר היסודי בלונג איילנד, ניתנה לנו ההזדמנות לנגן בתזמורת הצועדת של בית הספר ולבחור את הכלי שברצוננו ללמוד. כך לפחות אמרו לנו. בחרתי מיד בחליל צד, כיוון שחלמתי לנגן בחליל ובפיקולו מגיל צעיר עוד יותר. (כבר ניגנתי בפסנתר ועשיתי שיעורי פיתוח קול.) כשחשבתי שהחלום שלי לנגן בחליל עומד להתגשם, התאכזבתי מאוד כשמנצח התזמורת אמר שכל הבנות רוצות לנגן בחליל צד (חוץ מבחורה אחת שרצתה להיות מתופפת), ובמקום זאת אמרו שאנגן בקלרינט. נו באמת! זאת לא הייתה התוכנית שלי - וזה היה מורגש. הקלרינט הזה ואני פשוט לא הסתדרנו - בכלל. הייתי מתארת את הצליל שהפקתי ממנו איפשהו בין צפצוף לצרחה. ולא צפצוף קטן ומתוק כמו של עכבר, או צווחה מלכותית של נשר או נץ. יותר כמו צליל גירוד האצבעות על לוח גיר... הבנת את הרעיון. עם זאת, לא ויתרתי, וכשתקרב העת שהתזמורת תצאה לצעידה הראשונה שלנו ברחוב הראשי ביום העצמאות האמריקאית, התאמנתי בצעידה בבית הלוך ושוב, ~~בצווחות~~ בנגינת היצירות שלמדנו. אני לא יכולה לתאר לך את תחושת ההקלה שהרגשתי כשהמצעד בוטל בגלל גשם.

מדלגים מהר קדימה לשנת 2003. באותה תקופה התגרשתי מבעלי הראשון, פרשתי מעבודתי במשרד וציפיתי לחיים מלאים רק בדברים שאהבתי לעשות. אני מאמינה מאוד בכוחו של ה' ובהעברת המחשבות והרצונות שלי ליקום. ה' והיקום מעולם לא אכזבו אותי. הודעתי ליקום שאני רוצה להצטרף לקבוצת תיאטרון - למחרת היה עלון לאודישנים של קבוצת תיאטרון מקומית בתיבת הדואר שלי. תקשרתי ליקום שאני רוצה ללמוד להיות טכנאית וטרינרית ולעבוד במרפאה וטרינרית. מצאתי קורס בקלות וזמן קצר אחרי שהקורס התחיל, נבחרתי מתוך כיתה גדולה על ידי המרצה (ד"ר יוני פרס – בנו של שמעון) לעבוד בבית החולים הווטרינרי היוקרתי שלו. תקשרתי ליקום שאני רוצה לנגן בחליל צד - וכבר למחרת היה עלון בתיבת הדואר שלי על פרסום שיעורי חליל!

שכרתי חליל וכך זה התחיל. אהבתי ללמוד חליל! למדתי לנגן מנגינות קלאסיות, שירים של הביטלס ושירים מתוך סרטי דיסני - כל מה שבא לי - והכי חשוב, בלי צעודות ובלי צרחות! אבל ליקום היו תוכניות אחרות עבורי. פיתחתי מספר פריצות דיסק בצווארי, שגרמו לחוסר תחושה בזרוע ובידי, והאופן בו היה צורך להחזיק את החליל החמירה את המצב. החזרתי את החליל לחנות.

כשלארי ואני נפגשנו וסיפרתי לו על אהבתי לחליל, הוא לקח אותי לגינצבורג ושם רכשתי את החליל שעכשיו בבעלותנו. לארי סיפר לי הכל על אביו, על מר גינצבורג ועל חיים גינות. "חיים גינות? החיים גינות??" התרגשתי כל כך. פעלתי לפי הגישה להורות הנפלאה של ד"ר גינות כאשר גידלתי את בני והתרגשתי לגלות את הקשר המשפחתי האישי.

ולגבי החליל? אני כמעט ולא מנגנת בו כיום, אבל אני אוהבת את העובדה שיש לי אותו ושאני יכולה לנגן בו מתי שבא לי. בלי לצעוד. ובלי צווחות וצפצופים.

לארי, המשך...

מעניין איך היו להורים שלי כינור ומנדולינה בבית? ובכן, אמי ניגנה בכינור מגיל צעיר (כבר סיפרתי לך שהמקצוע שלה היה מורה להאזנה למוזיקה), אז הכינור היה שלה. מאז הכינור הועבר בירושה לאחיין המוכשר-מוזיקלית שלי.

אמא קיבלה את הכינור שלה מחנות יד שנייה שהיה בבעלות אביה. היו לו כל מיני כינורות תלויות על הקיר. אימי סיפרה שיום אחד נכנס אדם לחנות ועמד זמן מה מול הכינורות. פתאום עיניו נפערו לרווחה, והוא הוריד אחת מהן מהמתלה, ניגש אל סבי ושאל כמה הוא רוצה עבורו. סבא שלי ענה... משהו כמו $20 בכסף של היום. (זה קרה בשנות ה-30.) האיש הניח את הכסף, שם את הכינור בזהירות מתחת לזרועו ואמר, "לו היית מבקש ממני פי 10 מהסכום הזה, או פי 100 מהסכום הזה, הייתי משלם את הסכום המבוקש בשמחה".

ממה שאמא אמרה לי, מסתבר שזה לא היה סטרדיווריוס ולא היה גוארנרי - אלא דרגה אחת מתחת לזה. (אימי לא זכרה את שם המותג, אבל הוא כנראה שווה כמה מיליונים היום! 😒)

והמנדולינה זה סיפור מצחיק. כשאבא שלי היה בן שש בברונקס בניו יורק, היה לו שכן שניגן במנדולינה. מכך אבא קיבל השראה גם לנגן בכלי. בוקר אחד, הוא התעורר עם מטרה אחת בראש. הוא שיגע את סבא וסבתא שלי כי הוא רצה מנדולינה עכשיו! הם ניסו להסביר לו שהיום זה יום ראשון ושהחנויות לא פתוחות. אבל התקף הזעם שלו לא איפשר להם להתעלם ממנו. בהיותה זמרת חצי-מקצועית, לסבתא היה ידיד שהיה בעל חנות מוזיקה. הם הלכו אליו והתחננו שיפתח את החנות רק בשבילם באותו יום!

לקח רק חודש ימים של שיעורים עד שאבא שלי ויתר, כי כאב לו יותר מדי באצבעות לנגן במנדולינה. הוא לא ניגן בה מאז. השבוע הוא אמר לי שהוא מצטער שלא הסבירו לו שהוא היה צריך להמשיך ושבסופו של דבר האצבעות שלו יתקשו והכאב יעבור.

המנדולינה בת ה-87 של אבא תלויה עכשיו על קיר אצלנו בבית.