הכלים המוזיקליים שלנו

בלוג זה על כלי הנגינה היקרים לנו התחיל בינואר 2022 והוא יעודכן בפוסטים חדשים עד שנספר על כל הכלים המשמעותיים שלנו. (אנו שולחים את העדכונים דרך הניוזלטר החודשי שלנו, אז אם אינך חבר ברשימת התפוצה שלנו, אפשר להצטרף אלינו דרך הקישור בעמוד זה למטה.)

פברואר 2022

הפסנתר של מינדי

התחלתי לנגן פסנתר בגיל שבע. אני לא זוכרת בדיוק איך זה התרחש, אך אמא שלי העסיקה מורה בשם גברת בולטון (אין קשר למייקל) שהגיעה לביתנו בניו יורק פעם בשבוע לתת לי שיעורי פסנתר וגם שיעורי פיתוח קול. לא הייתי השתגעתי על גב' בולטון, אבל היא כן עזרה לי מאוד לפתח את הקול שלי ועל כך אני מודה.

בגיל עשר עברנו לגור בפלורידה והפסנתר שלנו לא "ליווה אותנו", כביכול. ההורים שלי קנו אז אורגן במקום. לא התחברתי יותר מדי לאורגן וגם לא למוזיקה בסגנון פופ שהמורה החדש שלי בפלורידה אמר לי לנגן. בשלב מסוים אמרתי להוריי שאני לא רוצה להמשיך לנגן באורגן והעדפתי פסנתר. הפלא ולפלא ההורים שלי קנו פסנתר חדש. זה הפסנתר שרואים בתמונה כאן, והוא היה בחיי במשך שנים רבות.

עם הפסנתר החדש הגיעה מורה חדשה לפסנתר - גב' ניו. הערצתי את גברת ניו. היא תמיד עודדה אותי לנגן את המנגינות הקלסיות שדווקא נהניתי לנגן ואם היה משהו שלא התחברתי אליו, זה מיד יצא מן הרפרטואר. עם זאת, יותר מכל, גברת ניו הייתה חברתי ואשת סודי. לחשוף בפניה את משאלות ליבי ולחלוק איתה את צרותיי תמיד הייתה בעדיפות הראשונה שלה ורק אחרי-כן שיעור הפסנתר. אני עדיין חושבת עליה לעתים קרובות.

אמא שלי הייתה קפדנית בעניין "התאמנות". זה אף פעם לא היה לנגן, אלא תמיד להתאמן. "התאמנת על פסנתר?" הייתה שאלה יומיומית שחזרה על עצמה בבית שלנו. אבל מצחיק, כשבאמת התאמנתי, זה היה הרגע בו אמא שלי בחרה לשאוב את הבית. מוכרחים לאהוב את ההיגיון שלה!

נהניתי מהחברים המוזיקליים שלי שהגיעו לבית הוריי וניגנו בפסנתר שלי לאורך השנים ונהניתי ללוות אותם בשירתי. אני לא נולדתי נגנית כמו לארי. נראה שיכולת הנגינה המדהימות של לארי הן מתנה מלמעלה. הוא אוהב לנגן, לא משנה איזה כלי והמוזיקה שהוא עושה פשוט יפה. תמיד. שלי? חחח! לא כל כך. אני עדיין אוהבת לנגן בכלים כשאף אחד לא מקשיב, אבל השירה שלי הוא מה שאני באמת משתמשת בה כדי לבטא את עצמי ואני אוהבת מאוד לשיר.

עליתי לארץ לבדי בגיל 19 וההורים שלי הגיעו ארצה מספר שנים לאחר מכן, עם הפסנתר שלי. כשהפכתי לאמא, לימדתי את הבן שלי לנגן קצת ואהבתי לראות את החיוך המתוק שלו כשניגנו דואטים יחד. הפסנתר שלי תמיד היה בביתי, היכן שהבית הזה היה באותו עת - הוד השרון, כפר סבא, לפיד, ולבסוף – קיבוץ תובל, בו גרים אני ולארי היום. הפסנתר שלי היה כאן במהלך האירועים הרבים והמגוונים של חיי - שמחים ועצובים כאחד.

לרוע המזל, עם מספר ההעברות שהוא עבר, הפסנתר הגיע בסופו של דבר לנקודה בה הקלידים נתקעו יותר ממה שהם ניגנו. נראה היה שבילינו הרבה יותר זמן בניקוי והברקת הפסנתר מאשר בנגינה וכבר לא רציתי להמשיך לתקן אותו.

אז פרסמתי הודעה באתר "אגורה" בה ציינתי שיש לי פסנתר בן 48 שמחפש בית אוהב. אב אחד פנה אלי באותו היום ואמר שהוא רוצה את הפסנתר עבור בתו. הוא הגיע לקחת אותו מספר ימים לאחר מכן. זה המקום בו הוא נמצא עכשיו, יוצר זיכרונות חדשים למשפחה חדשה, בבית חדש וממשיך את מעגל החיים.